דף הבית >> מאמרים >> רוצים לדעת, אחת ולתמיד, האם אתם מכורים לפחמימות? חלק ב'
רוצה לדעת אחת ולתמיד האם את מכורה לפחמימות / חלק ב
אנחנו ממשיכים לברר האם את מזהה את עצמך כמכורה לפחמימות/ לסוכר?
בחלק א' דברנו על העובדה שיש אנשים שהם רגישים יותר מאחרים לסוכר ולפחמימות.
עד לא מזמן,
לעגה הקהילה המדעית לרעיון של התמכרות לאוכל.
המחשבה הייתה שאכילת יתר אינה באמת נחשבת להתמכרות לחומרים ממכרים.
אבל מחקר שנערך באוניברסיטת ייל מצא שבקרב אנשים מסוימים, חשיפה למזונות עשירים בסוכריםגורמת לשינויים כימיים במוח שמובילים לרצון לחזור ולאכול את המזונות הללו שוב ושוב, ולכן קשה להם לעצור את האכילה של הפחמימה לאחר שהתחילו.
מאז ומתמיד אנשים השתוקקו למזון עתיר אנרגיה ( קלוריות ) וחוו סיפוק והנאה מאכילתו –
דבר שהניע אותם להמשיך ולחפש אותו.
לכן מתקבל על הדעת שמזון מתוק ושמן יהיה זה שיגרום את ההנאה המרובה ביותר –
מכיוון שהוא עתיר אנרגיה ( קלוריות ), ובעל ערך גבוה.
היום יש לנו שפע של מזון בכל פינה. החיווט של המוח שלנו לא השתנה –
מרכזי ההנאה במוח מתוכנתים "להתעורר" כאשר אנו רואים את האוכל שלנו מריחים אותו וזוללים אותו.
אכילת פחמימות וחלבון במינונים שונים גורמת להפרשת סרוטונין, בטא אנדורפין, ודופמין.
אלו הם נוירוטרנסמיטורים (חומרים כימיים בגוף) שגורמים לנו תחושה של עונג והנאה.
סרוטונין הוא חומר שמיוצר במוח מחומצה שנמצאת בחלבון וזקוקה לאינסולין כדי להגיע למוח.
פירוש הדבר שזמינותו גוברת כאשר אוכלים פחמימות. הסרוטונין יוצר תחושת רוגע ומיקוד.
הבטא אנדורפין מצוי במוח וניחן בתכונות דמויות מורפין שמשפרות את מצב הרוח ומקהות כאב.
הדופמין הוא חומר כימי במוח שמשתחרר בזמן האכילה, יוצר אצלנו תחושה של הנאה ותגמול.
הדופמין נותר ברמות גבוהות במוח.
עם הזמן, תאי המוח הופכים "סבלניים" לרמות הגבוהות של הדופמין ודורשים כמויות גבוהות יותר מההורמון כדי לחוש הנאה. במצב כזה, גדל הסיכוי שנרגיש מחוייבים לאכול כמויות גדולות יותר של אוכל כדי להשיג את אותה תחושה של סיפוק, מה שעלול לגרום להתמכרות לסוכר.
ההשפעות של שני החומרים האלה ושל הדופמין מועצמות כאשר צורכים אלכוהול וסוכר. אלו משפיעים על מצב הרוח ורמת האושר או הסבל שחווים במהלך היום.
לאנשים שמשתוקקים לאלכוהול או לסוכר - או לשניהם - יש צורך מוגבר בחומרים כימיים כמו סרוטונין, דופמין ובתא אנדורפין.
ככל שכמות הסוכר בכל ביס תהיה קטנה יותר,
היא תגרום לפחות קולטנים להפריש דופמין ולכן האפקט המצטבר יהיה חלש יותר,
בעוד שכמות סוכר גדולה בכל ביס תעלה את רמת הדופמין לכזו רמה שנרצה לאכול עוד ועוד.
נוצר מצב של חוסר שליטה,
מצד אחד יש קול בראש שאומר "אני אקח עוד ביס קטן", "זה הביס האחרון", "מותר לי, אחזור למסלול מחר"...
ומצד שני יש את הקול שאומר לי להפסיק,
אבל זה כמעט בלתי אפשרי לעצור את אכילת הפחמימה.
האם אין מוצא?
האם גזר הדין הוא של חוסר שליטה והתנפלות על מתוק בכל פעם שמתחילים עם המתוק?
האם התחושות והרגשות הם אלו שמנהלים את חיינו ואומרים לנו מה לעשות?
האם אנחנו בהמות או אנשים עם מודעות והגיון?
מה עושים?
לפעמים אנחנו מתנהגים כמו בהמה ( לבהמה אין בחירה ) ומאבדים שליטה טוטאלית.
אבל, האמת היא שיש לנו את היכולת לפעול מתוך שיקול דעת,
להיות ערניים לבחירות שלנו,
להיות במודעות ולקחת אחריות ולצרוך פחמימות נכונות ובמידה!
המפתח הוא לדייק עם עצמנו ולאכול במינון שגם נהנה וגם נישאר מאוזנים ובשליטה.
איך אפשר להשיג את האפקט המרומם שיש למאכלים ממכרים למיניהם ובכלל זה ג'אנק- פוד מבלי לאכול אותם?
התשובה פשוטה, פשוטה מדי:
חשיפה לאור יום
בילוי בחוץ
טיולים בחיק הטבע
פעילות גופנית
קשר תומך עם בני אדם
כל אלה, בצד תפריט מגוון שמכיל מזונות עשירים בוויטמינים ומינרלים, עשויים לשפר את מצב הרוח.
וכמו תמיד חוזרים לאותן המלצות:
⇔ אכילה של אוכל טבעי, פשוט, לא מעובד ולא מתועש שמתאים לגוף האדם
⇔ תפריט עשיר בירקות, פירות, שמנים, ודגנים
⇔ לפעילות גופנית על בסיס קבוע ועל חיי חברה תומכים וממלאים
⇔ הגבלת שעות האכילה 8/16.
אהבת? אשמח ללייק בתחתית העמוד לא אהבת? אשמח לתגובתך ולשאלות
